החלטה בתיק ב"ש 4476/08

1.         ערר על החלטת בית משפט השלום, שניתנה ביום 12.12.08 בב"ש 8169/08 (ההחלטה נחזית להיות חתומה בידי כב' הנשיא א' כהן, אך בכותרת רשום כי היא ניתנה על-ידי כבוד השופט י' מילנוב, וכך גם נאמר בהודעת הערר).

העורר פנה לבית משפט קמא בבקשה להחזרת רכב מתוצרת "פורד" מ.ר. 5438751 מסוג "משא אחוד", אשר נתפס על-ידי המשטרה ביום 18.11.07 (להלן - " הרכב").

הרכב נתפס בעת שנהג בו הנאשם בת"פ 5124/07 של בית משפט השלום, מנסור ג'ולאני (להלן - " הנאשם"), אשר הואשם בעבירה של הסעת שוהים בלתי חוקיים, עבירה לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן - " החוק").

2.         ביום 9.12.07 הגיש העורר בקשה להחזרת הרכב, בטענה כי הוא בעליו וכי מסר את הרכב לנאשם, במועד בו נתפס, על מנת שזה האחרון יבדוק את הרכב לצורך אפשרות רכישתו על ידו. בקשתו זו של העורר (ב"ש 9582/07) נמחקה ביום 27.12.07 על-ידי כבוד השופט מ' בר-עם, לאחר שהתברר כי הוגש כתב אישום כנגד הנאשם ונקבע, כי מן הראוי שהבקשה תוגש במסגרת התיק העיקרי. באותו דיון ציין נציג המדינה, כי הרכב נתפס לאחר שבוצעה בו עבירות תנועה, הנוהג בו פרץ מחסום, עקף בפראות כלי רכב, חצה צמתים באור אדום וניסה להתחמק מהמשטרה. עוד נטען, כי בטרם נתפס, הסיע הנאשם ברכב "תושבי שטחים" לתוך תחום מדינת ישראל (במסגרת ההליך דנן לא הוצג לפני כתב האישום כנגד הנאשם).

3.         ביום 3.1.08 הגיש העורר בקשה חדשה לבית משפט השלום להחזרת הרכב. בקשה זו נדונה תחילה ביום 6.2.08 לפני כבוד הנשיא א' כהן. בבקשה, שהוגשה בגדרה של הוראת סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן - " הפקודה"), שב העורר לטעון, כי הוא הבעלים של הרכב, אותו רכש ביום 1.2.07 מאדם בשם בסאם סלאמה (להלן - " סלאמה"). על-פי תצהירו של העורר, נחתם ע"י העורר וסלאמה זיכרון דברים, שהעתק שלו צורף לבקשה, ותמורת הרכב שולמה על-ידי העורר במלואה. לטענת העורר, סלאמה רכש את הרכב מחברה בשם "אלבר שירותי מימונית בע"מ". הרכב נמסר על-ידי העורר לנאשם שהתעניין ברכישתו, לצורך בדיקה, וביום מסירתו לנאשם, נודע לעורר כי הרכב נתפס על-ידי המשטרה.

בדיון מיום 6.2.08 טענה נציגת המדינה, כי הרכב רשום בבעלותה של חברת "אלבר" וכי העורר לא הציג הסכם בדבר מכירת הרכב על-ידי חברה זו. לשיטתה של באת כוח המדינה בדיון הנ"ל:  "בשלב זה אין [לעורר] זכות עמידה ברכב" (!).

בתום הדיון החליט בית המשפט, כי תיגבה הודעה נוספת מהנאשם (ככל הנראה לעניין הזכויות ברכב, ולא ברור אם הודעה שכזו נגבתה) וכי העורר ימציא "אישור מתאים" מחברת "אלבר" ותצהיר מסלאמה. דיון נוסף נקבע ליום 12.12.08. במועד זה, הציג העורר העתק הסכם מיום 20.3.07 בין חברת "אלבר יד ראשונה בע"מ" לבין "דביר מוטורס - דביר אלעזרא" לפיו הרכב נמכר בתאריך הנ"ל על-ידי "אלבר" ל"דביר". עוד הציג העורר תצהיר עליו חתם סלאמה ביום 11.2.08 ולפיו, סלאמה רכש את הרכב מ"דביר מוטורס" ומכרו לעורר ביום 1.2.07 ב"עסקת תשלומים". בתצהיר נאמר, כי הואיל ועדיין נותר תשלום אחד, לא הועברה הבעלות על שם העורר.

4.         מהאמור לעיל עולה, כי בגרסת העורר טמון קושי בולט: כפי שרשום בזיכרון הדברים שבינו לבין סלאמה וכפי שנאמר בתצהיריהם של שני אלה, העסקה בין השניים נעשתה ביום 1.2.07 ואז נמסר הרכב לעורר. אלא שמההסכם שבין "אלבר" לבין "דביר מוטורס" עולה, כי הרכב נמכר על-ידי "אלבר" ביום 20.3.07, כך שביום 1.2.07 לא היה סלאמה יכול למכור את הרכב לעורר.

ואכן, בעיקר מהטעם הנ"ל דחה בית המשפט את בקשת העורר לקבלת הרכב לידיו. בהחלטתו מציין בית המשפט, כי העורר הציג "אישור מוזר" לפיו הרכב נמכר על-ידי "אלבר" ל"דביר מוטורס" ביום 20.3.07, מסמך שאינו מתיישב עם זיכרון הדברים שלכאורה נחתם על-ידי העורר וסלאמה ביום 1.2.07. בית המשפט הוסיף, כי לא הוצג לו מסמך המאשר שסלאמה רכש את הרכב (ובכך התעלם מתצהירו של סלאמה) וכי נציג המדינה הציג דו"ח תנועה שנרשם לסלאמה ביום 20.5.07 בגין ביצוע עבירת תנועה ברכב (כשגם נתון זה אינו מתיישב עם מכירה לעורר ביום 1.2.07). לנוכח כל אלה נדחתה בקשת העורר. מכאן הערר.

5.         לערר צרף העורר מסמך נוסף, אותו השיג, כנטען בערר, רק לאחר דחיית בקשתו בבית משפט קמא: מדובר בצילום הסכם מיום 1.4.07 המעיד על מכירת הרכב על-ידי "דביר מוטורס" לסלאמה תמורת 51,800 ש"ח. אגב, מהמסמכים עולה, כי "דביר מוטורס" אינו שם של חברה, אלא נראה שמדובר באדם בשם דביר אלעזרא שמספר תעודת הזהות שלו מופיע במסמכים. אגב, על פי האמור במסמך זה, עובדת רישום דו"ח תנועה לסלאמה ביום 20.5.07 אינה בלתי אפשרית.

העורר חוזר על טענתו, כי הוא בעל הרכב, המשמש לפרנסתו, ועל כן יש להחזירו לידיו.

6.         טענתה העיקרית של המשיבה היא, שלא עלה בידי העורר לשכנע, ולו במאזן ההסתברויות, שהוא הבעלים של הרכב ודי בכך כדי להביא לדחיית בקשתו.

באת כוח המשיבה הפנתה, לצורך כך, לשורה של סתירות ותמיהות המצויות לדעתה בחומר שהוגש על-ידי העורר. נבחן טענות אלה, ואת התשובות האפשריות להן:

            א.         תאריך זיכרון הדברים (1.2.07) קודם למועד בו רכש סלאמה את הרכב כפי שמועד זה מופיע בהסכם שבין דביר אלעזרא לבין סלאמה, מה שמעורר חשד בדבר מהימנות גרסתו של העורר. החשד גובר עוד, לנוכח העובדה שהתאריך האמור נקוב גם בתצהיריהם של העורר ושל סלאמה, ועל פניו מדובר בנתון בלתי הגיוני, אשר גם אם מקורו ברישום שגוי על גבי זיכרון הדברים, לא היה מקום לחזור עליו בתצהירים.

לכך משיבה באת כוח העורר, כי מדובר בפליטת קולומוס על גבי זיכרון הדברים, שמצאה דרכה לתצהירים, כאשר המצהירים (העורר וסלאמה) שואבים את הנתון מזיכרון הדברים, מבלי להרהר אחריו.

ב.         נטען, כי תמוה הדבר שהעורר וסלאמה חתמו על זיכרון דברים הכתוב בשפה העברית.

טענה זו נענתה בכך, שהמסמך נערך על-ידי מאן דהוא מטעמו של סלאמה, המנהל עסק בתחומי מדינת ישראל, ועל כן אין להתפלא על כך שמדובר במסמך בעברית. לכך אוסיף, כי אין להתפלא שמסמך שעשוי להיות מוצג לפני רשויות בישראל, נערך בעברית כדי להקל על השימוש בו.

ג.          נטען על-ידי המשיבה, כי זיכרון הדברים הנ"ל אינו אותנטי, שכן לא נקבעה בו התמורה ואופן תשלומה. כל שנאמר במסמך הוא, כי מיום המכירה עד לביצוע העברת הבעלות, מתחייב העורר (הקונה) לשלם כל דו"ח או קנס, לרבות אגרה לכביש 6, וכי "הרכב נמכר להסכמת שני הצדדים ללא כל חרטה".

אלא שבעיקרו של דבר נועד המסמך לתעד את מסירת החזקה ברכב, שממנו ואילך נושא הקונה בתשלומים שונים, וממילא נושא התמורה אינו מחוייב בהכרח להיכלל בו.